כל חופי הרחצה המוכרזים בים המלח נמצאים בתחום המועצה האזורית תמר, והם מנוהלים כמקשה אחת. זהו גם גוף המים היחיד בישראל שבו מספר החופים המוכרזים גדול ממספרם בכל עיר חוף בודדת בים התיכון.
יש כאן הבדל אחד שחשוב להבין, והוא ייחודי לים המלח: משרד הבריאות אינו דוגם את מימיו לבדיקה בקטריאלית. הסיבה היא המליחות — בריכוז המלח של ים המלח חיידקים אינם שורדים, ולכן הבדיקה שמבוצעת בכל שאר חופי הארץ אינה רלוונטית כאן. משמעות הדבר שבטבלה שלהלן לא יופיעו תוצאות בדיקה עבור החופים האלה, וזה אינו חוסר במידע אלא היעדר מכוון של בדיקה. משרד הבריאות מציין את החריגה הזו במפורש בהנחיותיו לגבי תדירות הדגימה.
הסיכונים כאן שונים לחלוטין מאלה שבים התיכון ובכנרת, ומי שמגיע עם ציפיות של חוף ים רגיל טועה בשלושה דברים.
ראשית, אין גלים ואין זרמי חתירה — אבל יש בולענים. תופעת הבולענים לאורך חופי ים המלח היא תוצאה של נסיגת המים ושל המסת שכבות מלח תת-קרקעיות, והיא הסיבה שרחצה מותרת אך ורק בחופים המוכרזים ובתחום המסומן. חוף שנסגר כאן נסגר לרוב מסיבה קרקעית ולא מסיבה של איכות מים.
שנית, ריכוז המלח עצמו הוא הסיכון הבריאותי המרכזי. מגע עם העיניים כואב מאוד, ובליעה של כמות משמעותית מסוכנת. לכן לא טובלים את הראש, ולכן יש להתקלח במים מתוקים בסיום — ובכל החופים המוכרזים יש מקלחות לשם כך.
שלישית, החום. ים המלח נמצא בנקודה הנמוכה ביותר על פני כדור הארץ, והטמפרטורות בקיץ קיצוניות אף ביחס לשאר הארץ. שהייה ממושכת במים במהלך שעות הצהריים אינה מומלצת, וקרינת ה-UV המוצגת באתר רלוונטית כאן במיוחד.
16 חופים מוכרזים באזור
מקורות: משרד הבריאות — מפת איכות מי הרחצה · משרד הפנים — רשימת חופי הרחצה המוכרזים · מרשם החופים המוכרזים · ההיתר לרחצה וקביעת חריגה הם של משרד הבריאות, לא שלנו.